רבים רואים אותי מטיילת עם טופי (יש להודות: מעולם לא טיילתי איתה, אני פשוט לוקחת אותה איתי לכל מקום) ותמיד שואלים אותי את אותן שאלות: בת כמה היא ואיזה סוג היא?

אני מתארת לעצמי שיש לשאלות הללו קשר לעובדה שתוך כדי הליכה עם טופי היא עוברת לצד שמאל שלי ואז לצד ימין שלי ושוב לצד שמאל ואז בין הרגליים, מושכת לכיוון כל עץ וקצה דשא מזדקר מסדק בין מדרכות, מעיפה אותי אל מתחת למכוניות כי יש שם שאר ריח של חתול שעבר שם ב-1948, והכי נורא – קופצת על כל האמהות של החברים בשכונה, בייחוד כל מי שלא אוהבת כלבים. לתשובתי "היא בת שנה וקצת" תמיד עונים: "טוב, היא עדיין גורה", מה שמביא אותי לחשוב שככל שזה נוגע לכלבים ועל מנת לתרץ את התנהגותה וחוסר המשמעת המשווע, אאלץ לשקר לגבי גילה כנראה עוד שנים רבות. אך לגבי הסוג שלה  – את זה כבר אי אפשר להסתיר.

בפעם הראשונה שראינו את טופי סיפרו לנו שמצאו אותה בתוך ארגז בגינה עם עוד שישה גורים. את האמא – לברדור – ראו מרחוק אבל זהות האב אינה ידועה. במבט ראשון הסיפור נשמע אמין לחלוטין בייחוד כשראינו את הגורים האחרים. לאחר שהבחנו בצלקת הנוראית שהייתה לה על הצוואר, בגיל 7 שבועות בלבד, היה ברור שלא חשוב עם מה היא מעורבת – היא תהיה שלנו.  האוזניים השמוטות, המבט העגום, הפרווה הזהובה (מודה שאמרתי: "תבחרי כלב שיתאים לסלון"), תאמו כולם את דמותו מעוררת האמפטיה של גור הלברדור מניר הטואלט המפורסם, כך שכולנו נקשרנו אליה מיד.

הבעיה החלה בגיל שלושה חודשים לערך, כאשר האוזניים של הלברדורית שלנו החלו להזדקר, האף החל להתארך והיא הייתה פוצחת ביללות זאב כל פעם שעבר אמבולנס או מכונית משטרה. פה חשדתי.

ככל אמא מיד פניתי לחברי הטוב: "גוגל" על מנת לברר איזה סוג היא יכולה להיות. ערכתי מחקר גנטי-אינטרנטי שלא היה מבייש חוקרי-על במכון ויצמן ואחרי אימות נתונים, כולל בדיקת כל סטיות התקן האפשריות, התחוורה לי האמת: הכלבה שלי כנענית.

באותו הלילה לא הצלחתי לעצום עין. משפטים שלמים צפו מתוך עשרות כתבות וקטעי מידע על כלבים כנענים. בהתחלה התגאיתי לעצמי : "כנעני הוא הגזע הלאומי היחיד של ישראל" חיוך פטריוטי עלה על שפתיי וזמזמתי "התקווה" באושר. המשכתי לחייך גם כאשר נזכרתי בכך שאיזכורים לרועה הכנעני, מסתבר, אפשר למצוא בציורי קיר בתקופה התנכ"ית וכי הראשונים שעבדו עם הכנענים היו הבדואים, שנעזרו בהם לשמירה על הצאן ושמירה מפני חיות טרף ובהמשך הם אף התגייסו ל'הגנה'.

"הכנעני הוא כלב שאוהב לשמור על בני האדם שחיים איתו" נשמתי עמוקות וחיכיתי לשינה שקטה ושלווה שתעטוף אותי ואת כלבת השמירה שלצידי, אבל אז נזכרתי בבהלה במשפט : "הכנעני טריטוריאלי ויתקוף כל גורם זר שיתקרב אליו ולשטחו", וכן – "הוא כלב עצמאי שקשה לתת לו פקודות", או "במידה ופולש לשטחו כלב זר הוא עלול לתקוף כדי להרוג". נחרדתי.

על מנת לעודד את עצמי ניסיתי בכוח להיזכר בדברים חיוביים יותר, למשל: "אין צורך לאלף אותו לשמור על העדר. הכלבים נולדים עם זה וכאשר חושפים את הכנעני לעדר צאן לא תהיה לו בעיה" – טוב, חשבתי לעצמי, היא יכולה לעזור לי עם הילדים בחופש הגדול. וכן – "הכנעני הוא כלב בריא במיוחד, תוחלת החיים שלו ארוכה" – יכול לחסוך בהוצאות וטרינר או  "אוכל את כל סוגי המזון הקיימים בשוק" – נו שוין, לפחות עם אוכל לא תהיה בעיה.

האמת היא, שהיום אחרי שנה וחצי עם הכנענית שלי, לא הייתי מחליפה אותה באף כלב בעולם. טוב, אולי באיזה שיצ'ו..

שיצ'ו…שיצו

לא שיצ'ו!

unnamed

לבלוג הבא..בלוג שישי: התאונה