כל מי שיש לו ילדים יודע שמרגע שהעולל יודע לשבת לבד חובת ה"גינה" חלה עליו. זהו כלל גדול בתורה, הדיבר החסר, אותו מנהג שאין להסירו, חובה כמעט דתית בין אם אתה הורה חרדי, דתי, רפורמי, צמחוני או טבעוני ..חייבים ללכת לגינה !

אמהות, אבות, סבתות ומטפלות מוצאים עצמם יחד במתחם מגודר ובו מתקנים שונים ומשונים ועליהם חובת שעשוע עוללים. הם מאכילים, מחתלים, שרים ומזייפים. מצקצקים זה לזה בלשונם ומהגגים בפרשנות מרחיבה בסוגיות ברומו של עולם– חיתולים, צבע הקקי, אוכל – מרוסק, טחון, פירות, ירקות, חטיפים כן או לא ועוד ועוד.

בדיוק בדיוק כך היא גינת הכלבים. כשהילדים קצת גדלים וכבר "לא בא להם גינה", בדיוק כשנראה שרווח לכל המשפחה…מגיעה כלבת המחמד ודורשת את שלה: "גינת כלבים!".

מהרגע שדרכו רגליה הענוגות של טופי בגינת הכלבים אין טיול שלא מתחיל ונגמר שם ואם העזנו ללכת לכיוון אחר היא נעמדת ומושכת בכל כוחה לאמור: "גינת כלבים!". כמו בכל גינה גם שם אבות, אמהות, אחים גדולים, סבים וסבתות ולהם סוגיות חשובות לדיון: גמילה (כן, כן, לא פחות קשה), אוכל גורים, אוכל בוגרים, נשיכות, נביחות, שינה, משחק. בדיוק אותו הדבר. אפילו עניין שער הכניסה דומה: "תסגרו את השער ילדים" צורחת הזקנה עם הכלב בעל השיער המדובלל שאין לו כוח אפילו לברוח משם…

גם עניין ה"חבורות" דומה. אצלנו בגינה יש זמנים מאוד ברורים בהם מתכנס "הפרלמנט" – חבורה קולנית של סבים וסבתות ולהם כלבים נחמדים יותר ופחות. תמיד נמצא שם גם הבחור עם עם הקעקועים והכלב המפחיד. "מי יפה שלי?!" הוא פונה אל הכלב בקול הכי רך שיש ותמיד מעלה לי חיוך. כמובן נמצאת גם האישה המבוגרת עם הכלבה הפיצית שמתעקשת לבוא לגינת כלבים ומתלוננת שהגדולים תוקפים את הקטנה שלה….

אבל הכי אני מקנאה ברוסי אצלנו בגינה. הוא קורא לרמבו שלו: "בוא" ורמבו תוך מאית השניה מתייצב לצידו כשהוא מותיר אחריו ענן אבק קל, בעוד אני, לחוצה כבר לצאת מהגינה כי עוד רגע מתחיל חוג ג'ודו / כדורגל / כדורסל /מחול / שחייה רודפת אחרי טופי ברחבי הגינה, דורכת על קקי של כלבים, מקפצת בין שלוליות לצד הברזיות ומדלגת בין כדורי טניס. אני קוראת לה :"טופי בואי בואי" או בקריאה נואשת יותר "קחי קחי" ומנופפת בידי בעלה רנדומלי שמצאתי על הקרקע (כי שוב שכחתי להביא לה חטיף). טופי מביטה בי לשבריר שניה, אומדת את הממצא שבידי :"לא תצליחי לעבוד עליי" היא חושבת וגם "אין מצב שתקחי אותי עכשיו מגן העדן הזה" והיא ממשיכה לרוץ במהירות האור ולרדוף אחר הכלבים הגדולים ביותר בגינה. כאשר אני מצליחה לבסוף לתפוס אותה, לעיתים בעזרתו של בעל כלב אחר, אני מחייכת אליו בהתנצלות וממלמלת : "היא מאוד ממשומעת בדרך כלל…" ויוצאת משם עם הזנב בין הרגליים..