רבים רואים אותי מטיילת עם טופי (יש להודות: מעולם לא טיילתי איתה, אני פשוט לוקחת אותה איתי לכל מקום) ותמיד שואלים אותי את אותן שאלות: בת כמה היא ואיזה סוג היא? אני מתארת לעצמי שיש לשאלות הללו קשר לעובדה שתוך... להמשיך לקרוא →
היא רצתה כלב. היא ממש ממש רצתה כלב. היו לה עיניים חומות וגדולות והיא הייתה קצת אני וקצת ילדה שפתאום גדלה כל כך ומאוד מאוד רוצה כלב. פניה היו קרובות לפניי. "תבדקי קודם איזה סוג כדאי ומה עדיף? זכר או... להמשיך לקרוא →
טופי ואני הוא הבלוג האישי שלי. אתם מוזמנים לקרוא על הרגעים בהם התגבש לו הרעיון לחפש למשפחה שלנו כלבה, על הפעם הראשונה שהבכורה ראתה את הגורה שלה ועל איך החיים שלנו השתנו מאז... מהפיפי הראשון על השטיח בסלון (כבר... להמשיך לקרוא →
זה קרה בליל הסדר לפני שנתיים. בבוקר קמתי בבהלה לאחר שאלומת אור יציבה חדרה אל חדר השינה שלי. השעון המעורר לא צלצל והבית היה שקט באופן חריג ביותר. הערב ליל הסדר, נחרדתי, יודעת שאחריות רבה רובצת על כתפיי. רק אתמול... להמשיך לקרוא →
עמוס עוז היה כמעט בן 30 כשכתב את מכאל שלי. דודי סמית' כתבה את 101 כלבים דלמטיים בגיל 60. בגרף הזה אני תוהה לעצמי מתי אכתוב את יצירת חיי. לא שאני לרגע משווה עצמי אליהם, אף על פי שביני לבין... להמשיך לקרוא →
בחמש שנים האחרונות עברתי דבר או שניים שגרמו לאמון שלי בבני אדם (ובעיקר בגברים) – להיסדק. אבל אף פעם לא איבדתי את האמון והאהבה להולכים על ארבע... אני אוהבת את עיניי השקד שמביטות בי בחיבה עזה ללא תנאי כל בוקר... להמשיך לקרוא →
כשהייתי צעירה הייתי חלק מתנועת הצופים בלב ובנפש. יצאתי כמה פעמים לטיול מ"ים אל ים", מחוף הים התיכון ועד לכנרת. ובאופן מדויק יותר הלכנו מחוף אכזיב, דרך נחל כזיב ונחל עמוד, המשכנו דרך נחל מירון והר מירון ועד לסוף המסלול... להמשיך לקרוא →
יושבת על כיסא צבוע לבן, זה שצבעתי לבד. שולחן המטבח נדמה לי כאי בודד עכשיו. סנטר שעון על כף יד ואני בוהה בעיניה החומות. "לפעמים זה כל כך קשה" אני אומרת לה בלי מילים "החיים האלה הרבה יותר מסובכים ממה... להמשיך לקרוא →
הגדולה הייתה בת שנה ותשעה חודשים כשנולדו התאומים בלילה מוטרף אחד של פברואר לונדוני קפוא. יעצו לי כאשר היא מגיעה לבית החולים לבקר אותי ואת התינוקות, לתת לה מתנה מהתאומים כביכול. אז קניתי סט כלים לקטנטנים למסיבות תה אנגליות מהודרות,... להמשיך לקרוא →
שעת לילה מאוחרת, אני מנסה לזוז במיטה אך הרגליים לא נשמעות לי. הלב שלי מחסיר פעימה. מנסה שוב להזיז הפעם רק את רגל ימין ולא – אני לא יכולה. פוקחת עיניים בבהלה ומגלה...שתי כלבות על המיטה. טופי: 30 קילו של... להמשיך לקרוא →
שוב הגיע הזמן הזה בשנה - אסיפות הורים, מבחנים, ציונים, תעודות. צועדת לבית הספר אחר הצהריים ולידי בכל פעם ילד נרגש אחר. לב קצת רועד לקראת המפגש אחרי הצהריים עם המורה, בכיתה הריקה מתלמידים. כיתה שנראית עכשיו שונה, רכה, נקייה... להמשיך לקרוא →
זו השעה הזאת, הלא פשוטה הזאת, השעה אליה מצטברים כל קשיי היום. השעה הזו בערב בה יורדת האנרגיה פלאים אך המשימות נוסקות אל המרומים... מביטה סביבי בייאוש מה - ילדים לא מקולחים וריח גרבי הספורט מכה בי , ארוחת הצהריים... להמשיך לקרוא →
טופי ואני 