טופי ואני

היא רצתה כלב. היא ממש ממש רצתה כלב.

היו לה עיניים חומות וגדולות והיא הייתה קצת אני וקצת ילדה שפתאום גדלה כל כך ומאוד מאוד רוצה כלב.

פניה היו קרובות לפניי. "תבדקי קודם איזה סוג כדאי ומה עדיף? זכר או נקבה." עניתי לה ולא ידעתי איזה מסע התחלנו כשנעניתי לה בפעם הראשונה.

למחרת כבר הגישה לי עבודת דוקטורט שלא הייתה מביישת סטודנט מצטיין באוקספורד על הכלב הנכון.

הוא חייב להיות לברדור. עדיף מעורב. כלבים מעורבים הם יותר חכמים וגם סובלים פחות ממחלות. הכי חשוב "הוא" חייב להיות "היא". רק נקבה. הן נאמנות, לא תוקפות וגם לא רואים להן את ה…

הקשבתי לה ואז, לא סגורה על עצמי בכלל, נאמתי לה נאום על כך שלא קונים כלב אלא מאמצים כלב שצריך בית. עיניה החומות נתלו בי בהערכה. השתנקתי.

"אה..אולי נלך לאיזו שבת אימוץ לראות מה יש שם." גמגמתי אל מול עיניה, "אבל כשיגמר החופש הגדול, ואחרי שנחזור מהחופשה בלונדון, ואחרי הסופ"ש בדרום, וכדאי באיזה חג כדי שנהיה בבית. אז לא יודעת בדיוק מתי..".

שבת אימוץ לפני הנסיעה ללונדון.

"לא אהבתי אף כלב כאן," היא הצהירה, "אני רוצה רק גור!"

עוד נאום שלי, שלא היה מבייש את מנחם בגין בהתנגדותו להסכם השילומים, "גור זה נורא קשה. הם עושים קקי ופיפי בכל מקום. ונושכים. והורסים את הבית. עדיף כלב בן שנה..".

"לא" היא פסקה.

שבת אימוץ אחרי הנסיעה ללונדון.

"בואי תראי את כל הכלבים החכמים, החמודים, בני השנה שיש פה…." ניסיתי.

חום אימים.

הכלבים נוזלים אל הרצפה.

הריח מעודד רק לברוח.

המתנדבים החייכנים מפחידים אותי.

אמא'ללללה.

ואז זה קרה…

"אמא! תראי איזו חמודה וקטנה הגורה הזו! היא לא תגדל הרבה! אפשר? בבקשה?….פליזזזז…"