עמוס עוז היה כמעט בן 30 כשכתב את מכאל שלי. דודי סמית' כתבה את 101 כלבים דלמטיים בגיל 60. בגרף הזה אני תוהה לעצמי מתי אכתוב את יצירת חיי. לא שאני לרגע משווה עצמי אליהם, אף על פי שביני לבין דודי (קיצור של דורותי) סמית' יש כמה נקודות השקה.

היא אהבה כלבים דלמטיים – היו לה 9 כלבים כאלה. הכלב הדלמטי הראשון בחייה נקרא: פונגו (נשמע מוכר?..). יום אחד, אחת החברות שלה התבוננה בכלבים הדלמטיים היפיפיים ואמרה כמהרהרת בינה לבין עצמה: "אפשר לעשות מעיל פרווה מקסים מהכלבים האלה." הדרך מהמשפט הזה ליצירת דמותה של קרואלה דה וויל במוחה הקודח של הסופרת הייתה קצרה.

101 כלבים דלמטיים בגרסה המצוירת שלו הוא אחד הסרטים האהובים עליי. במיוחד אהובה עליי הסצנה הלונדונית להפליא בפארק עטור עלי שלכת מזהיבים. הדיאלוג הציני לאחר שפונגו הפיל את בעליו לאגם הוא כל כך בריטי טיפוסי: היא מביטה בו בתדהמה ושואלת: "למה אתה רטוב כל כך?" הוא שולח בה מבט מאשים, "כי שחיתי באגם.." והיא מביטה בו בתמימות ובזעזוע קל וכבכל קומדיית טעויות משיבה: "אוי, לא כדאי לעשות דבר כזה. המים מטונפים." והוא מגלגל אליה עיניו חזרה.

המשפט האהוב עליי בסרט הוא: The puppies are here!"". הלב שלי ממש עולה על גדותיו למראה הגורים הקטנטנים והתזוזה מעוררת החמלה של הגור שנולד כמעט ללא רוח חיים ושב אלינו. איזו הקלה אני רואה בעיניי הגורים הפרטיים שלי, שצופים בסרט הזה שנים באותה ההנאה.

דודי סמית' העידה על עצמה כי לאורך חייה אהבה לחכות לאירוע עצמו. הציפייה לעונג לעיתים עדיפה אפילו על פני הדבר עצמו. הריגוש של ערב חג המולד, בניגוד ליום חג המולד המסורבל והמורכב. מסיבות יום הולדת שהן אף פעם לא מה שחלמנו. גם אני ככה. הציפייה ליום הראשון של הלימודים, הציפייה לחורף, לחופשה הבאה, לעלייה לטיסה, לאהבה שאולי עוד תגיע.

הייתה לדודי סמית אהבה מטורפת לבעלי חיים. אף אחד סביבה לא העז לספר לה מתי הורגים את אחת התרנגולות המשפחתיות לארוחת ערב. הם היו פשוט מעמידים פנים ומודיעים בארוחת ערב לאורחים כי התרנגולת המסכנה שעל השולחן נמצאה מתה הבוקר….ואני מתחלחלת למחשבה על אכילת תרנגולת.

והיא אהבה לקרוא. ממש כמוני. ובמיוחד אהבה ספרים עם על משפחות גדולות של ילדים שלא קרה להן שום דבר מדאיג. כמה מרגיע. הספר האהוב עליי מאז ועד עולם הוא נשים קטנות. לא חשוב כמה פעמים אקרא בו, תמיד אזיל דמעה על בת' המסכנה.

בתחילת דרכה הספרותית כתבה דודי סמית' בשם עט גברי כדי לא לפגוע בסיכויים לפרסם מיצירותיה. כך מכרה תסריט שלה לסרט קולנוע ומחזה תיאטרון, ושניהם זכו להצלחה. כאשר נחשפה זהותה הפכה מוכרת הרהיטים התסריטאית לסנסציה "Shop girl writes play" הכריזו כותרות העיתונים. אבל רק בגיל 60, ממש במקרה, היא כתבה את הספר שישנה את חייה.

ב- 1990 נפטרה שבורת לב לאחר מות בעלה ומי שנתן לה כוח בשנותיה האחרונות היה צ'רלי, הכלב הדלמטי שלה.

https://yourmileagemayvary.net/2017/10/12/%EF%BB%BFvisit-the-real-life-garden-in-101-dalmatians/

https://foxedquarterly.com/dodie-smith-look-back-with-love-preface/

האישה הביישנית והצנועה שבראה את קרואלה דה ויל

https://en.wikipedia.org/wiki/Dodie_Smith