טופי ואני

שעת לילה מאוחרת, אני מנסה לזוז במיטה אך הרגליים לא נשמעות לי. הלב שלי מחסיר פעימה.

מנסה שוב להזיז הפעם רק את רגל ימין ולא – אני לא יכולה.

פוקחת עיניים בבהלה ומגלה…שתי כלבות על המיטה.

טופי: 30 קילו של כלבה כנענית בקצה המיטה, על כפות רגליי וניקה, הגורה החדשה שלנו, עם חיוך של חתולה שעכשיו ליקקה מיכל שלם של שמנת, צמודה צמודה אליי. איך איך עשיתי את זה?! אני מביטה בהן ולא מאמינה.

הכל התחיל כשהילדים התחילו להתבכיין ולהתלונן על טופי: היא גדולה מדי, אי אפשר לקחת אותה לטיולים, היא מושכת, היא נושכת, היא לא משחקת איתנו, לא מלקקת ולא מתכרבלת. צודקים. טופי – הילדה הרביעית שלי, אבל לא בדיוק לזה התכוונו.

היא כלבה כל כך חכמה, שומרת עליי מכל צרה, נובחת על כל גבר שעובר ברחוב כמו גם על כל עלה נידף ברוח, אבל הילדים  צודקים – לא כיף איתה.

"בא לנו כלב קטן להתחבק איתו, כלב שילקק אותנו ויקפוץ עלינו משמחה כשאנחנו חוזרים מבית הספר. טופי באה רק אלייך וגם זה כי היא רוצה חטיף."

שנתיים שאני הודפת את הטענות הללו..

פתאום – מקבלת תמונה לטלפון. בום. הלב מחסיר פעימה.

"קוראים לה ניקה, היא בת 5 חודשים ותישאר קטנה" כתב ולא יסף.

בלב כבד, מלא חששות ועם שלושה ילדים קופצניים ומאושרים נסענו לבקר את הפלא הצמרירי הקטן בכלבייה.

היא יצאה אלינו כמו כדור קטן, מפוחד וחמוד. נשמתי לרווחה..כזאת חמודה! מישהו בטוח כבר יאמץ אותה…

אומנם זרמתי עם הילדים באותו הרגע "איזו חמודה!" אך חזרתי הבייתה לטופי שלי בטוחה שניקה בקרוב מאוד תמצא לה את המשפחה שלה. מי לא ירצה כלבה בהירה קטנה ומהממת?!

שבוע עבר ועוד שבוע ועוד שבוע והיא עדיין בכלבייה.

נשמתי עמוק והחלטתי שהטעות של טופי לא תחזור על עצמה! אני חייבת לברר האם ניקה באמת תישאר כלבה קטנה. כיוון שאין לסמוך על כלבים כנעניים ישראלים חרמנים.. לכו תדעו מה הלך שם – כל שבוע כשביקרנו אותה מדדתי את כפות רגליה, לקחתי מידות מדויקות של השוקיים, שריר ארבע ראשי, היקף ראש, אורך אף וזנב. כל שבוע ואין שינוי…הכלבה נשארת באותו הגודל ואף אחד לא מאמץ אותה.

ובכל זאת, החופש הגדול – טסנו לשבוע ביוון (בטוח יאמצו אותה עד שנחזור).

הדרמנו לסוף שבוע ארוך בערבה (בטוח יאמצו אותה עד שנחזור).

וניקה עדיין בכלבייה.

אז היא שלנו. הגורל רצה ככה. מכתוב. והיא מהממת.

פוסט 28: מגרמניה באהבה…טופי הופכת לגסטאפו! (למה הבאת לי אחות קטנה?!)