זה באמת היה נורא. טופי אומנם יצאה בשן ועין מהארוע או יותר נכון בפצעים עמוקים מאוד ברגליים האחוריות ותפרים, אך לא היו שברים פנימיים. מי האמין שתצא מפגיעה כזו ישירה בכלל בחיים ! עם זאת ולמרות ההקלה הראשונית, אף אחד לא הכין אותנו לחודשיים הבאים…

את התחבושות היינו צריכים להחליף לה כל שלושה ימים – נשמע פשוט לביצוע? אז זהו שלא. נשים רגע בצד את זה שנהיה קצת לחוץ ועמוס בעבודה, וגם את העובדה שעמותות הספורט השונות בארץ המשיכו את פעילותן הכוללות בעיקר את הילדים שלי – כל זה היה בטל בשישים אם טופי רק הייתה מסכימה שיחליפו לה תחבושות. אם רק לא הייתה נכנסת להתקף מפחיד של נהמות ונביחות ברגע שפניתי שמאלה למרפאה ואם רק לא היו צריכים להרדים אותה בכל פעם מחדש תוך כדי שהעוזרים של הוטרינר קופצים עליה עם שמיכה כהה והוטרינר מזריק לה חומר הרדמה….

בבית היא הסכימה לישון רק למרגלות המיטה שלי וכל איוושת הרוח בעלים בחוץ היה מקפיץ אותה ומכניס אותה להתקף נביחות. מי שלא שמע כלב כנעני נובח בארבע בבוקר – לא חווה חוויה מדברית בחדר השינה שלו מעולם…

אם נסכם את התקופה המרנינה הזו ניתן לומר שהקשיים היו פיזיים, כלכליים ופוליטיים:

הרמת הכלבה הענקית הזאת על הידיים כל ערב לחדר השינה שלנו. הכנת תחבולות שונות ומשונות כנגד טקטיקות הורדת התחבושות של טופי, כמו קשירת סמרטוטים מעל לתחבושות בקשרי דייגים וכפיתות מתוחכמות (שנים בצופים ועבודה עם שייטת 13 וכלום לא הכין אותי לזה…).

וכן, כמה כסף אפשר להוציא על וטרינר?? ("אתה בטוח שעדיין אי אפשר להוריד את התחבושת האחרונה? היא נראית לי ממש מוכנה לזה..").

אבל הכי קשה – איך לעזוב את המרפאה שטיפלה בה בזמן החירום לאחר התאונה ולחזור לווטרינר שלנו מבלי שאף צד ייפגע? (בעיקר כלכלית..).

אקורד הסיום של הפרשה הקשה הזו היה משעשע והזוי כמו כמעט כל מה שקורה עם הכלבה הזאת.

מרוב ייאוש אחרי שגיליתי שהווטרינר שלנו נסע לחופשה בדיוק כאשר הגיע הזמן להורדת התחבושת האחרונה,  חברה מדהימה שהיא רופאת חדר מיון (!) עשתה לטופי טיפול, שראשי ממשלה בקומה לא מקבלים והורידה לה את התחבושת האחרונה.

היא טבלה את רגלה הענוגה במי חיטוי והכלבה פרצה אל החצר שלה בריצה מטורפת כאילו לא היו דברים מעולם…………….