זה קרה בליל הסדר לפני שנתיים.

בבוקר קמתי בבהלה לאחר שאלומת אור יציבה חדרה אל חדר השינה שלי. השעון המעורר לא צלצל והבית היה שקט באופן חריג ביותר.

הערב ליל הסדר, נחרדתי, יודעת שאחריות רבה רובצת על כתפיי.

רק אתמול סיימתי את כל מטלותיי בעבודה, סגרתי את דלת משרדי מאחוריי וקראתי אל חלל האוויר: "חג שמח!". בדרך חזרה הביתה פתחתי את חלונות האוטו, רוח חדרה אל המושב הקדמי ושיערי התבדר לו במשובה – האביב פרץ לי לנשמה.

אבל עכשיו הלב שלי דפק בעוז. איך אספיק? אחריות הקינוח לחג כולה עליי ואני עוד במיטה. קמתי ובשיער פרוע הלכתי למטבח והדלקתי את הנייד.

"יצאנו עם הכלבות כדי שתשני קצת" חיכתה לי הודעה בקבוצה שלנו "כאן גרים ברעש", חייכתי לעצמי וניגשתי להכין לי קפה. ברדיו ניגנו שירים שאהבתי ואני התחלתי במלאכה – בראוניז כשרים לפסח ועוגת פבלופה עם פירות יער.

פיזמתי להנאתי משירי ארץ ישראל היפה בעודי שוברת קוביות שוקולד, 200 גרם שוקולד מריר משובח, חמאה, 100 גרם, ביצים…הקצפתי, ערבבתי, טעמתי וחייכתי. כעבור שעה נצבו שני קינוחים מושלמים על שולחן המטבח. צילמתי את פאר יצירתי ושלחתי בקבוצה עם הילדים בתוספת אזהרה: "מי שנוגע – מת!".

השעות חלפו מהר כמו תמיד בערב חג. הילדים חזרו, התקלחו, התלבשו והלכו לפניי לסבא וסבתא לערוך שולחן חג כמיטב המסורת. הבית שוב שקט לשעה קלה ואני התארגנתי ברוגע לליל הסדר מפזמת לי שירי אביב.

זהו. הרגע הגיע, חשבתי והוצאתי את הקינוחים המופלאים. הבטתי בהם באהבה – הם היו כל כך יפים. קוביות-קוביות של בראוניז שוקולד נימוחים ונוצצים בשכבת ציפוי זוהרת. לצדם ניצבה עוגת הפבלופה – נסיכה רוסייה זכה וטהורה. שיפולי קרם וניל נערמו על מרנג לבן נוצץ וממעל בהקו פירות היער באדום-ורוד חושני.

אבל אז… פיפי! נכנסתי לשירותים ל- 14 שניות.

בדרכי החוצה, פניתי לקחת את הקינוחים ו…..מתוך 25 קוביות בראוניז חומות ומושלמות נשארו על צלחת הגשה 4 עוגות קטנות אומללות ובודדות נוטות על צידן. הפבלופה עמדה נרעדת, חיוורת ממלמלת 'שמע ישראל' על עצם היותה.

בקצה המטבח עמדה לה טופי, הכלבה הכנענית שלי, מקשקשת בזנבה בהתלהבות ופירורי שוקולד מקיפים את אפה המחודד והארוך. "טופי!!!!" זעקתי.

14 שניות מאוחר מדי.

ליל הסדר החל. קראנו בהגדה, אכלנו מרק, קניידלעך, גפילטע פיש, אבל אחרי המנות הראשונות התחלתי להרגיש לחץ וחרדה אמיתית. ידעתי – שוקולד הוא כמו רעל לכלבים.

כולם סביבי אכלו ודנו בסוגיות ברומו של עולם (מה באמת הים נחצה לשניים? איך זה הגיוני ללכת במדבר 40 שנה? הייתם פעם בסדר בקיבוץ? ובבני ברק?), אבל אני רק חשבתי על כך שטופי כרגע יכולה להיות במצב ממש קשה. 200 גרם שוקולד, 100 גרם חמאה, ביצים…

הבטתי באמא שלי במבט אומלל. "אני חייבת ללכת הבייתה לבדוק מה איתה." לחשתי. היא החזירה לי מבט משפד שהצמיד אותי לכיסא.

אבא שלי הביט בי מתלבט, הילדים נשאו אליי עיניים קרועות, נבהלות.

"טוב, לכי לבדוק מה איתה ותחזרי מהר!" אמא סיננה.

טסתי הבייתה. המחשבות הכי גרועות הסתחררו בראשי הלב דפק על מאה, פתחתי את הדלת ו…נביחות שמחה וליקוקים קיבלו את פניי.

"מה, כבר נגמר?!" טופי הביטה בי במבט תמה.

ליטפתי את ראשה וחזרתי אל שולחן הסדר להגיש לקינוח 4 קוביות בראוניז קטנות ופבלובה אחת לתפארת מדינת ישראל!