כשהייתי צעירה הייתי חלק מתנועת הצופים בלב ובנפש. יצאתי כמה פעמים לטיול מ"ים אל ים", מחוף הים התיכון ועד לכנרת. ובאופן מדויק יותר הלכנו מחוף אכזיב, דרך נחל כזיב ונחל עמוד, המשכנו דרך נחל מירון והר מירון ועד לסוף המסלול בחוף חוקוק שבכנרת. שם היינו מתכוננים ל"רפסודייה" המסורתית, מחברים סנדה אל סנדה בעזרת קשרי חבלים ועולים על הרפסודה המאולתרת ומפליגים בה על קסם הכנרת. אלה היו רגעים נפלאים, מלאי חוויות, חברויות, צחוקים, נפילות, אהבות, אכזבות והמון התרגשויות.

כשבגרתי ועברתי לגור בלונדון, עברתי לטרקים מ"פאב אל פאב" ובקושי רב רתמתי את חבריי האנגלים לטיולים ברחבי הממלכה ולאוקיינוס אחד או שניים.

לאחר שנולדו הילדים וחזרנו לישראל, הצטרפנו גם אנחנו כמירב חברינו, הלומי קרבות שנת הלילה, לטיולים מ"פריחה לפריחה", לאדום-אדום או צהוב-צהוב, או כל קטיף תותים ואוכמניות. בעצם, כל מה שייתן לנו אפשרות לנהוג ולילדים להירדם באוטו. אין לי מושג לאן נסענו, מה ראינו, ועם מי היינו.

היום, הילדים כבר בגרו, הטלפונים הניידים השתלטו, וכך אני מוצאת את עצמי מדי ערב בטיול "מפח אל פח" עם טופי. מבחינתה  מטרת הטיול, היעד המרכזי ופסגת הטיול  – פח המחזור השכונתי…!!!