יושבת על כיסא צבוע לבן, זה שצבעתי לבד. שולחן המטבח נדמה לי כאי בודד עכשיו. סנטר שעון על כף יד ואני בוהה בעיניה החומות.

"לפעמים זה כל כך קשה" אני אומרת לה בלי מילים "החיים האלה הרבה יותר מסובכים ממה שחשבתי". היא מביטה בי בלי למצמץ כאומרת: "תמשיכי..". אני מגיבה מיד "לא יודעת, זה מסובך. לפעמים אין לי זמן, אין לי אוויר, אין לי מקום ואין לי מנוחה. ההחלטות קשות מדי, האחריות הזאת רובצת על כתפיי – לפעמים הכל מרגיש פשוט יותר מדי".

היא מהנהנת בלי משים ואני ממשיכה "זה לא שלא הגשמתי חלומות עד כה. הרבה שאיפות ומשאלות לב כובדו במלואן. אני יודעת. הרבה טיולים בעולם במקומות נפלאים, מראות משובבי נפש של ימים ונהרות, של הרים ואגמים, של כבישים מהירים ובקתות לצידי הדרכים. צעדתי בשבילים בהם פסעו מלכים ושכבתי פרקדן על כרי דשא ירוקים מבהיקים בהם עדיין רועות כבשים. טיילתי על צוקים המתנשאים מעל גלים גועשים. נשמתי אנשים בכל מיני צבעים, החכמתי במגדלי שן בהם למדו מלומדים רבים, מסביבי ספרים עבי כרס ואותיות לטיניות שהיום כבר אף אחד לא מכיר. לשוני התגלגלה בשפות רבות. כבשתי מדינות."

"הכי חשובות אבל, הן שלוש הנשמות שהבאתי אל העולם המופלא הזה. נשמות המפיצות כל כך הרבה אור. לפעמים אני פשוט נדהמת מהעוצמה הזאת וגם מתקשה להכיל אותה. האם אני פועלת נכון? האם עניתי נכון לשאלה של ילד תם? אולי מוטב היה להשאיר אותה ללא מענה? האם הגבתי נכון למשאלת הלב? לעיניים גדולות שנתלו בי שואלות, כמהות לאישור שלי, מפצירות בי לתת הכל"

"ומה איתי בכל הדבר הזה? מה מוביל אותי, מה ממשיך להניע אותי? מה המשמעות שאני בוחרת לתת לכל זה?" אני נאנחת, זזה באי נוחות על הכיסא ומחליטה לקום להכין לי עוד כוס קפה.

עיניה עוקבות אחריי במרחב כל הזמן, היא יודעת שתכף אתיישב ונמשיך בשיחה שלנו, אני רק צריכה הפסקה קלה.

"מה אני צריכה לעשות לדעתך עכשיו?" עיניי מתחננות לסימן – אישוני עיניה מתרחבים.

היא קמה ובעדינות לא אופיינית מניחה את ראשה על ירכי.

"פשוט תחיי את הרגע" היא מעבירה לי את המסר שלה בצורה פשוטה ונקיה "ממש עכשיו. בדיוק כמו שאני עושה בכל יום בחיי. תשמחי על כל הטוב הפשוט הזה שמסביבנו – שום דבר מעבר לזה כבר לא נחוץ".

הכלבה החכמה שלי – שיחה בלי מילים.

"מה בא לך?" אני צוחקת אליה בקול.

היא מסיטה את מבטה אל הדלת כאומרת: "בואי, נצא אל העולם."

היא מקשקשת בזנבה ועיניה ממש מחייכות אלי "אני ואת, מותק, בואי נכבוש את העולם שם בחוץ. מי יכול עלינו, מי?"

לפתע היא זוקפת את אוזניה, יש שם איזו סכנה בחוץ, היא נוהמת וסומרת. מבטה שוב נח עליי והיא נובחת נביחה קצרה אבל ברורה "אני תמיד אגן עלייך" היא אומרת לי בלי מילים. "את וונדרוומן ואני מלכת הזאבים."

אני צוחקת בקול והיא מרוצה, מחייכת וגוררת את הרצועה שלה לעברי "יצאנו?"

"יאללה" אני מחייכת ואנחנו יוצאות באומץ שוב אל העולם שבחוץ –  להבין אותו, ללמוד אותו אבל גם לשמור על עצמנו כדי להצליח לשוט בו בבטחה.