שוב הגיע הזמן הזה בשנה – אסיפות הורים, מבחנים, ציונים, תעודות.

צועדת לבית הספר אחר הצהריים ולידי בכל פעם ילד נרגש אחר. לב קצת רועד לקראת המפגש אחרי הצהריים  עם המורה, בכיתה הריקה מתלמידים. כיתה שנראית עכשיו שונה, רכה, נקייה ורגישה. המפגש המיוחד הזה – פנים מול פנים, עיניים טובות של מורה על ילד אחד בלבד. על כסא קטן יושבת גם אמא אחת, כל כך גאה. מפגש שמתחיל בסוכריה מתוקה, ממשיך במחמאות, דרך הקנטות קטנות ועוד משהו להגיד על הילד המיוחד שלי. מפגש שמסתיים בהליכה בראש מורם וגאה בדרך חזרה הבייתה – גם אם לא התנוסס על כל מבחן השנה ציון של מאה.

אז אסיפות ההורים הסתיימו בטוב עם הילדים, אבל הפעם עם טופי נחלתי מפלה…

בחזרה מהחופשה האחרונה בפאריז, אספתי אותה בשמחה מהפנסיון הטוב בעולם. טופי קיבלה את פנינו בקפיצות כה גבוהות כאילו עשתה הסבה לקנגורו, ובפעם הראשונה בחייה אפילו קירבה את פניה לפי במשהו שהזכיר נשיקה. הייתי מאושרת. לא לזמן רב.

בעלת הפנסיון הביטה בי נכוחה ואמרה: "לצערי, חדשות רעות בפי. אף על פי שאני אוהבת את טופי מאוד…" (אוי, לא! נפל ליבי. זאת לא התחלה טובה") …"לא אוכל לקבל אותה שוב לפנסיון בשל התנהגותה".

מה?! נדהמתי! מה היא עשתה?! זה לא היא! אלו הכלבים האחרים! הם בטח דרדרו אותה להתנהגות נפשעת! זעמתי.

ובקול רם אמרתי: "מלאך שלי! חיים של אמא!",

"כלבה מושלמת שלי שמעולם לא פגעה בזבוב! מה היא כבר עשתה?!" (ת'כלס בזבובים היא הכי פוגעת – לקול תשואותינו…)  הכלבה שלי הממושמעת, פודל עדין הנפש שלי – מה היא כבר עשתה?!

"ובכן," המשיכה בעלת הפנסיון תוך שהיא נועצת בנו מבט קשה, "טופי נבחה ביום וגם בלילה. השכנים התלוננו ולצערי טופי לא תוכל להמשיך עמנו עוד."

הבטתי בכלבה הכנענית המושלמת שלי המקשקשת בזנבה בהתלהבות רבה ורצה אל השער בכדי לצאת ולהגיע כבר הבייתה ושוב רצה אליי בשמחה שלא יודעת מעצורים…

"יאללה הבייתה" – אמרתי לה.

נכון, אולי היא קצת משוגעת…אבל היא שלי – הכלבה הכי טובה בעולם!