זו השעה הזאת, הלא פשוטה הזאת, השעה אליה מצטברים כל קשיי היום. השעה הזו בערב בה יורדת האנרגיה פלאים אך המשימות נוסקות אל המרומים…

מביטה סביבי בייאוש מה – ילדים לא מקולחים וריח גרבי הספורט מכה בי , ארוחת הצהריים של מחר עוד לא מצולחתת בשלוש מנות שונות של שניצל ופסטה (בלי כלום, רוטב שמנת, עגבניות, שניצל רגיל, שניצל מוכן, שניצל תירס…), ערימת כביסה שכמו ב"עליסה מארץ הפלאות" לקחה איזה שיקוי ורק צומחת וגדלה אל מול עיניי.. השעה הזו בערב.

רוצה לקרוס ולהתיישב רק לדקה אבל יודעת! זה בדיוק מה שאסור. אם יוצאים מהשעה הזאת בצורה חיובית כשהמשימות מתוקתקות אזי החיים יפים, הסדר שב אל כנו, הלילה מושלם ויום למחרת הופך לאגדה נפלאה של דיסני ואני יכולה לרחף לי בדרך לעבודה ממש כמו סינדרלה (אחרי שהאכלתי גם אני את כל החיות). אבל אם נשברים באמצע המשימות החיים נדמים למסע כומתה שלא נגמר…………

וטופי? זאת שעת הטרוף שלה.

בכל ערב, בדיוק בשעה הזו  – בא לה לשחק! טופי מקשקשת בזנבה ומתרוצצת מולי כמו נתפסת בתזזית המשימות שלי. היא מביאה לי כדורים, בובות של הילדים, חבלים ומשחקים. היא כל כך חמודה וזו כל כך לא אשמתה עד שאני, תוך כדי קיפול כביסה, מנסה לזרוק לה כדור (כמה שיותר רחוק) בזמן שאני מוצאת ומחברת יחד עוד זוג גרביים.

ואז היא נעלמת ופתאום שקט, כל ערב מחדש.

אני מתרכזת ב"לילה טובים" אישיים לכל חייל בגדוד, שומעת שוב את כל סיפורי היום, מי עצבן את מי, מי אמר למי ומתעטפת איתם בדקות של חסד לחיבוקים ונשיקות. אך לשקט הפתאומי הזה מצד הכלבה שלי יש מחיר. לעיתים הוא כבד מנשוא. אני יודעת שבזמן הזה טופי כבר מצאה לה משהו לחסל ולקחה אותו רחוק, שלא אראה. כל ערב אני יורדת למטה באפיסת כוחות ומדמיינת מחדש מה אראה בקצה המדרגות. לפעמים זאת קופסת פלסטיק שנותרה על השיש עם אבקת פרורי משהו שהיא הייתה חייבת לחסל..לרוב אלה הם נעלי הבית שלי או זוג גרביים של הילדים. אבל הפעם, הפעם זאת הייתה מתנה יום האם שלי מהקטנה שלי…כמה היא בכתה..

וטופי? היא התעייפה בינתיים, עלתה למעלה בעצלתיים, התכרבלה במיטה שלי והתחילה את הלילה שלה…….

 

 

בתמונה: טופי והקוביה ההונגרית ז"ל…  (טופי בתגובה: "אבל אני אוהבת אותך, אמא")