סוף סוף הוא הגיע. כמה חיכינו לו. הקיץ הזה היה כל כך ארוך, כמעט והשתגענו. החום, הלחות המטורפת, ההמונים בכל פארקי השעשועים והלילות שלא הביאו הקלה.

סוף סוף הוא הגיע. החורף. כמה חיכינו לו. בבקרים כבר קר ומתעטפים חם חם. בשבת – טיול בשדות של קיבוץ גליל ים. ריח נפלא של פרדסים ועצים עמוסי פרי הדר.

שבת חורפית בחוף סידני עלי. שמש זהירה מחממת, החול מעט בוצי אל מול נעלינו המטביעות בו חותם וטביעות כפות רגליים כלביות קופצניות לצידנו. צדפים מנצנצים ורוח מעט קרירה מצננת אותנו מההליכה, כמעט ריצה, שאנחנו פתאום דוהרים בה.

בחוץ כבר רוחות, קר ממש והגשם מצליף בעוז – בפנים שוקו חם מעלה אדים אל מול פנים מצוננות מעט ומתיקות שלא נגמרת. קפה חם בשעות ערב מוקדמות כשבחוץ כבר כל כך חשוך.

פנקייקים חמימים וסירופ מייפל נוטף בשעות בוקר מאוחרות של סוף שבוע והגשם בחוץ מותיר נחלים קטנים בחצר שלנו, שצוהלת מול גשמי הברכה. מרק מהביל נלגם תוך כדי כרבול על הספה – אנחנו צופים ב"מרוץ למליון" ובטוחים שהיינו מנצחים בלי בעיה, מצוותים בכל פעם זוג אחר מאיתנו עם סיכוי מצוין לזכייה בטוחה.

ועם כל זאת, יש לחשוף את האמת ולהודות כי חורף עם כלבה יכול להיות גם משימה קשה קשה….

אנחנו מתכרבלים תחת שמיכות על הספה והכנענית-רוח שלנו רצה במעגלים בסלון בפרצי אנרגיה מטורפת, מעיפה כריות לכל עבר ומתזכרת אותנו בנוכחותה ללא הרף.

הבוץ מכפות רגליה הסקרניות לאחר סיבוב בחצר, בסלון שזה עתה נשטף.

חוסר הרצון שלה (למרות הצורך הניכר) לצאת החוצה כשהגשם יורד.

גינת כלבים ברוח הצולפת תוך בהייה בכלבת הבוץ שלי – בוץ שלא מוותר על אף חלק בפרווה…

ועדיין….חורף, איזה כיף שאתה כאן!