מביטה בתינוקות שלי ולא מאמינה.

הבכורה יורדת במדרגות ונראית לי פתאום כמו נערה צעירה וקלילה מסרט נעורים אמריקאי עם טייץ' הדוק וחולצה גדולה, זנב סוס מתנפנף בהיסח הדעת ושרשרת דקיקה על צואר. מי זאת? אני תוהה לעצמי. זו התינוקת העגלגלה שלי שהייתה מדדה אחרי וקוראת לי "אמה" …?

והקטנים שלי. ילד עם רעמה ג'ינג'ית שרוע על הספה, נוהם לעברי "יש קורנפלקס?" ומאוחר יותר חולף על פניי רכוב על אופניו בדרך לעוד אימון כדורסל ועמו פיסה מהלב שלי. והבלונדינית? אהבת חיי הקטלנית – אנרגיות, רעיונות ושגעונות. הג'ודוקא הפרטית שלי.

התינוקות שלי שהיו מגרגרים בהנאה ומביטים אל העולם בסקרנות – היום מתחילים את הבוקר בתהיות פילוסופיות והתנצחויות אין סופיות, שלרוב מסתיימות ב: "את רואה! אין אלוהים!"

התינוקות שלי… כמה היו קטנים, מושלמים, יפים וחזקים. מעולם לא בכו, אכלו כל כך יפה, תמיד התנהגו יפה, ישנו כל לילה שנת ישרים ( כי מי זוכר לילות בלי שינה, אלרגיה מסכנת חיים, בכי מתפרץ, קילומטרים באוטו בנסיון להרדים שניים במקביל ולעיסה חרישית ונכלמת של ארוחת הצהריים ליד ההגה…).

אבל טופי – היא תמיד תשאר בת שנתיים.

התינוקת הנצחית שלי.

נדמה לי כי כל אמא המסכימה לתחנונים:  "בבקשה, אנחנו כל כך, כל כך, כל כך רוצים כלב…" נכנעת בסוף ומאמצת אל חיקה כלב או כלבה, רק בגלל המחשבה המנחמת שתמיד יהיה שם מישהו שנשאר בן שנתיים.

יצור קטן, תלוי בך לחלוטין, הולך אחרייך באש ובמים, לא מדבר (זה ממש קריטי!) ואוהב אותך תמיד ללא גבולות ותנאים.