גדלתי בשכונת מצוקה בתל אביב. שתי קומות מעלינו גרה משפחתו של רוצח ידוע ששמו עד היום מעורר אימה. בכיתה שלי היה ילד שאבא שלו וחמשת אחיו היו בכלא. בדשא של הבניין היינו מוצאים מזרקים. אז חשבנו שהם של קופת חולים. שנות ה-80. עוד עשר שנים יעברו עד שהמלחמה הקרה תסתיים.

אחי ואני חוזרים מבית הספר ברגל. בטלויזיה ערוץ אחד. תוכניות הילדים יתחדשו רק אחרי "ערב חדש". אנחנו אוכלים צהריים, מכינים שיעורים ומאזינים לתסכיתים ברדיו. סיפורים בהמשכים שאנחנו מרותקים אליהם. מקשיבים, בוהים בחלון וחולמים. שישי בצהריים, תוכנית על אדית פיאף תופסת את אוזני ואני מבלה שעתיים שלמות בערבוב איטי של "דני שוקולד" ומקשיבה לסיפור חייה של הזמרת הצרפתייה המיוסרת ושיריה הגדולים העצובים, מבלי להבין מילה.

ולייקה. לייקה של הרוסים.

קראתי עליה באיזו אנציקלופדיה שקנו לנו ליום הולדת. השנה 1957. לייקה הייתה הכלבה הכי מפורסמת והכי רחוקה שהכרנו אז. מעבר למסך הברזל. כלבת החלל הרוסית הראשונה. הנוסעת היחידה בחללית הסובייטית ספוטניק 2. קוראת על לייקה ומנסה לדמיין איך הרגישה כשדלת החללית נסגרה.

אבל לייקה הייתה הגיבורה של דור הסבים. לנו, בשנות ה-80,  היה גיבור משלנו: "דובי דוברמן". כלב הפלא על ארבע, דוקטור לחוקי תנועה. מלחמת "שלום הגליל", ממשלתו של בגין מתפוררת ורק דובי שם לעזרה. גדול, שחור וחזק. יודע ש"האלכסון הוא אסון" ואיך צריך לחצות נכון. דובי דוברמן לימד אותנו חוקים, חברות מהי וגם שדוברמנים הם כלבים שאוהבים ילדים.

עם כל זה, אהוב הילדים באמת, החביב מכולם, זה שחיכינו לו כל יום רביעי אחר הצהריים, המראיין האולטימטיבי, רועה גרמני-קולי מעורב, טוב מאין כמוהו ואלוף בשיחות מהלב: טוליפ של דליק.

בשעה הכי נפלאה של היום – אחרי החוגים ולפני ארוחת הערב היה דליק וולניץ מראיין מפורסמים וילדים, כאשר לצידו הכלב המפואר הזה שהוא כולו הקשבה וסימפטיה, חיוכים ורוגע. בערב, כאשר כל מה שנותר היה לצפות ב"ג'יג'י" הילדה הכל יכולה בערוץ הירדני או ב"מר קו", עדיין נשארה בנו תחושה מתקתקה שעבר עלינו משהו נפלא עם הכלב הענק הזה, שצבע את ילדותנו בצבעים חומים נעימים ורכים…

דובי-דוברמן

לייקה