תמיד רציתי כלב. מהרגע שאני זוכרת את עצמי זה היה החלום שלי.

מאז ומתמיד גם אהבתי חיות ואולי זה לא מקרי. כשהייתי בת שלוש חליתי מאוד. הוריי אובדי העצות לא ידעו איך לעודד את רוחי ובסוף הביאו הבייתה ארנב גדול ולבן. קראו לו גיגי. הוא קפץ בכל הבית ועשה קקי בכל מקום אבל לפי הסיפורים הוא אכן העלה חיוך על שפתיי.

אחר כך היו דגים, שרקנים, אוגרים ותוכים. לתוכים שלנו קראו תיקי ואורי. נולד להם אפילו גוזל קטן, אך הסיפור הזה נגמר כשאחד מהם ניסה לעוף מהחלון ועד יום אנחנו מקווים שמצא לו מקום על איזה ענף.

עם כל זה, תמיד רציתי כלב.

בכיתה ז' קיבלנו משימה בשיעור אומנות לצייר את החדר האידיאלי שלנו. אני זוכרת כמה המורה לאומנות התאכזבה כשראתה את הציור שלי, שהיה יפה ומדוייק, אבל כל כך בנאלי – חדר של ילדה עם מיטה, ארון, שטיחון, כמעט כמו החדר שהיה לי בבית. היא לא הבחינה שהיה שם הבדל גדול. היה שם כלבלב על השטיחון.

שנה לאחר מכן אחי הקטן הצליח לשכנע את ההורים שאם רק יהיה לנו כלב הוא יסכים להישאר לבד בבית. וכך היה. קראו לו פאנץ' והוא היה פוינטר מעורב. חשוב לציין שפוינטרים הם כלבי צייד ופאנץ' שאהב אותנו נורא, היה כלב מוקיר תודה ותמיד הקפיד להביא לנו מתנות  – בייחוד ציפורים מתות…פאנץ' היה איתנו רק שנה וכשהוא מת אפילו אמא שלי בכתה.

רק שנה אומנם אבל מה הוא לא עשה! היו לכלבלב הזה שני תחביבים: חפירה בספות ופיזור זבל ובשניהם הוא הצטיין. בתור ילדה זה כמובן לא הפריע לי. כמו כל הילדים הייתי בטוחה שהחיים מתחילים בבית (ובכלל) ברגע שאני מתעוררת וממשיכים כשאני חוזרת מבית הספר. מה שקורה בין לבין כשאני לא שם – לא קיים.

כילדה לא הטרידה אותי בכלל השאלה: "מה כלבים עושים כל היום………….?".

אבל בפעם הראשונה שיצאנו כולנו לעבודה וללימודים לאחר שאימצנו את טופי, בשלב שבו כבר הביאה לדרגת רב אומן את מיומנות הקפיצה מעל גדר הגורים, לא יכולתי להפסיק לדמיין בחרדה מה היא עושה שם לבדה. כל היום בעבודה רצו לי תמונות אימה בראש: היא אוכלת את רגלי השולחן שהבאנו מלונדון, קורעת את השטיחונים שהבאתי מתורכיה לפני שנים, מכרסמת את פינות שולחן הסלון האהוב עליי מ"אין אנד אאוט", עושה חורים בקירות הבית, קורעת לילדים את כל העבודות בחדרים. כמובן שהיא אכן עשתה את כל זה ועוד…

כחלק מהנסיונות לפתור את המצב נזכרתי שלפאנץ' שלנו לא הייתה אף פעם פינה משלו. לכן, חשבתי שטופי צריכה מיטה נוחה שתהיה הפינה שלה ובה תבלה שעות כרבול רבות.

אז קנינו מיטת כלבים מהחלומות –  תכלת עם נקודות לבנות.

היא, כמובן, לא שרדה.

בגיל שנה, כשכבר הייתה טופי כלבה ענקית והחורף היה כל כך קר, שוב עלתה בי המחשבה שאם רק תהיה לה "מיטה משלה" תבלה את הבוקר בשינה.

אז הלכתי שוב לקנות מיטה – גדולה, רכה, נעימה וצמרירית.

גם היא לא שרדה.

היום יש לטופי שמיכת צמר לבנה זרוקה על הרצפה. כזו שאפשר לכבס בקלות. היא לא הכי רכה, ולא הכי יפה, אבל כמעט בלתי ניתנת להשמדה..

 

 

בתמונות: המיטה הכי נעימה בעולם לפני ואחרי.

 

"לא עשיתי כלום" – על החתום: טופי…