בהריון עם התאומים גרנו באנגליה. הבכורה הייתה בת שנה וחצי ורצינו סופ"ש אחרון רק שלושתנו יחד. בבוקר גשום אחד עשינו דרכנו בקור העז בתקווה למלא את שאיפת חיינו דאז – לטבול בבריכה מחוממת. בחדר בית המלון נדחקתי בקושי רב לבגד ים רב מימדים, עטיתי שק יוטה מעליו וירדנו שלושתנו שמחים ועליזים במעלית על מנת להגיע לבריכה בקומה התחתונה. כאשר נפתחה הדלת עמד בפתח זוג אנגלי חביב אך מיד כשנחו עיניה של האנגלייה על בטני היא פלטה בבהלה: "אני מקווה שלא תלדי פה היום" . התאוששתי מהר ועניתי במתק שפתיים לתדהמתה הרבה: "מה? אני רק בחודש שישי!" מה שהיה כמובן נכון אבל לא טרחתי להסביר לה שיש שם בעצם שניים… וכך יצאנו – הבטן, אני, הבכורה והאנגלי לשחייה נעימה בבריכה אנגלית מחוממת כשבחוץ קור אימים וגשם שלא מפסיק לטפטף.

אחרי שהתאומים נולדו הסתובבתי הלומת קרב וסהרורית ברחובות לונדון מנסה לשווא להתחמק מברקים, רעמים, טיפות גשם ענקיות ורוח מטורפת תוך שאני מכסה את העגלה בניילון ואז מיד נבהלת שמא יחנקו הקטנטנים למוות ומורידה את  הניילון, אבל אז חוששת שיחלו קשות ושוב מכסה וכך שוב ושוב עד בית קפה או מקום מבטחים אחר ומטריפה עצמי לדעת. בדרך היו נקרים בדרכינו אנגלים עם מטריות שבהו בי והפטירו בחיוך: "דאבל טראבל…" בהתחלה הוכיתי בתדהמה אבל בהמשך למדתי לענות באותו חיוך שווה נפש: "דאבל דה ג'וי!" תוך שאני מאחלת להם ולכל קרובי משפחתם תאומים ושלישיות…

עם עלייתנו לארץ הקודש השתנו פני הדברים ומעתה היינו אנחנו הרוב (כי למי אין תאומים) ואת פנינו קיבלו שמחה וצהלולים וגם איחולים לעוד הרבה הרבה ילדים (גם להם איחלתי תאומים ושלישיות לרוב). אבל אז החלו הישראלים לעשות את מה שהאנגלים לא העזו – ירי ממוקד ! בסופר, בקניון, בגינה, ברחוב: "את לא חושבת שקר להם מדי?!" , "הם כנראה ממש רעבים", "אולי לא צריך לגמול תאומים יחד ?!", "הוא לא הרבה יותר גדול ממנה?!", "היא לא הרבה יותר קטנה ממנו?"…….

כך חלפו להן השנים, הגוזלים גדלו לתפארת מדינת ישראל ואני לתומי חשבתי שסיימתי עם זה אבל כאשר טופי הגיעה אלינו הבנתי שטעיתי ובגדול. טופי, שתזכה לחיים ארוכים, החלה לגדול בקצב מסחרר, אבל במקום להפוך ללברדור שמנמן וחמוד היא צמחה וצמחה, גבהה וגבהה עד שכמעט כל מי שראה אותה צקצק  בשפתיו: "היא לא רזה מדי??" "אולי את לא מאכילה אותה מספיק?!

את סופו של הסיפור הזה אפילו אני לא צפיתי.

בביקור הבא אצל הווטרינר לא יכולתי להתאפק ושאלתי אותו: "תגיד, אתה חושב שהיא רזה מדי?" הוא הסתכל בי כמה שניות וענה: "תראי את זה" הוא שרק ואל החדר נכנסה כלבה שנראתה כאילו יצאה הרגע ממחנה ריכוז בגרמניה הנאצית… "מה זה?" נדהמתי. "הכלבה שלי" ענה לי הווטרינר  "היא כלבת רוח, את יודעת מה זה ללכת איתה ברחוב…..?!"

וברצינות, אוכל לכלבים איכותי הוא מאוד חשוב לבריאות הכלבים שלנו ולמען חיים ארוכים מלאי אהבה איתם 🙂

כלבת רוח..