ליום שישי יש ריח של הבטחה באוויר. כשסוף סוף מגיע יום שישי אפשר קצת לנוח, לבהות אל האופק, לשתות קפה ברוגע, להאזין לציפורים בגינה… לא אצלנו!

אחרי יום לימודים בשישי, וארוחת צהריים מהדהדת באוזניי השאלה: "אמא, מה עושים עכשיו?"…

ואז מגיעה הבקשה ממנה אני הכי חוששת כל השבוע. אני שומעת את הלמות ליבי ואז זה מגיע: "אפשר ללכת לספורטק?!" מבטיהם נתלים בי, שני הגורים שלי, מכשכשים בזנבם ומלקקים אותי – אני נכנעת.

"טוב, נלך לספורטק" אני אומרת ובקולי אפס התלהבות.

והם: "אבל קודם לסקייטפארק, טוב?"

הבעת פני עוד לא מספיקה להשתנות והיא כבר נועלת רולר בליידס והוא כבר על הסקייטבורד והם שמחים, מאושרים ואנרגטיים..

אני באמת לא מבינה מאיפה יצאו לי כאלה ילדים. אני, שביליתי את מיטב שנות ילדותי בקריאת ספרים ובצופים. לשניה עולה בי זכרון היום בו הברזתי בכיתה ז' ליום שלם מבית הספר רק כדי לקרוא את הספר "אורי" אבל אין זמן לזכרונות ילדות, אני כבר באוטו. ילדים יש. כלבה יש. רולר בליידס. סקייטבורד. כדורגל. כדורסל.

מיד בכניסה לסקייטפארק אני מגלה לזוועתי שלט: "אין כניסה לכלבים".

הילדים שועטים קדימה, ותוך שניות קופץ עליי פקח ונובח: "אסור פה כלבים".

אני עונה לו בישראלית: "אבל היא קשורה", "היא לא עושה כלום", "הילדים רק התחילו". שום דבר לא עוזר ואנחנו מגורשים משם בבושת פנים ושמים פעמינו אל הספורטק ממול.

התאומים מתאוששים מהר ומיד מתחילים לשחק כדורסל, כדורגל, פינג פונג, ובין לבין עולים על הסקייטבורד והרולר בליידס ברחבה המרכזית. אני מסוחררת, מנסה לעקוב אחריהם תוך כדי אחיזה אמיצה ברצועה של טופי ופתאום קופץ עליי פקח נוסף (שישי אחר הצהריים, יום קסום, תנוחו!)

"אסור כלבים בספורטק" הוא נוהם ומפנה אותי לשלט צדדי.

אני מיואשת לגמרי, מביטה אל הפארק מעבר לכביש בו נמצאת גינת הכלבים, אבל סביבי בספורטק מתעופפים ילדים וכדורים ואין לי ממש ברירה. יאוש. איך משלבים? ילדים..כלבים..כדורים..ואמא אחת..

בשבת אנחנו הולכים לים.

חוף סידני עלי – רק אנחנו והגלים.

סוף סוף אפשר לשחרר את טופי ולתת לה לרוץ.

היא רצה כמו הרוח. רואים שהחול נעים לה בכפות הרגליים, היא שועטת אל המים ושוחה עם הקצף ואדוות הגלים.

אני לפתע בסרט אמריקאי – כלבה מקפצת בין החוף והגלים, ילדים רצים ואוספים צדפים ובדיוק אז… עוצר לידינו ג'יפ בחריקה והפקח צורח: "אסור לשחרר כלבים בים"

(בחיי, הייתי בטוחה שבחוף בסידני עלי מותר).

אין ברירה – חוזרים לגינת כלבים, רק שם אפשר לשחררררררר……..

**  טופי אוהבת לרוץ לבד ולהיות חופשיה אבל זה כל כך מסוכן…רצועה איכותית לכלב או אפילו רתמה היא דבר חשוב נורא! ראו את הפוסט על התאונה:(