בגיל 7 הבכורה רצתה חורים באוזניים. היא דיברה על זה במשך חודשים. ממש רוצה שיהיו לה עגילים. היא כבר גדולה, זה בכלל לא יכאב לה וגם חברות שלה עשו עוד בגן. היא מכירה אפילו תינוקות עם עגילים. חשבתי לעצמי שמבחינתי היא עדיין תינוקת אבל המבט הזה בעיניים הגדולות החומות המס בי את התנגדות והאמת, לא ממש מצאתי סיבה משכנעת למה לא.

כך נסענו לעיר, מצאנו את החנות "שם לא עושים כואב" ואפילו בחרנו עגילים רפואיים קטנים ועדינים. הבכורה כבר התיישבה על הכיסא אבל אז המבט האמיץ בעיניה, כשל ירדן ג'רבי לפני קרב, התחלף במבט אומלל של נידון למוות. היא קמה בפתאומיות מהכיסא ואמרה "לא רוצה!". אמרתי לה שזה לא נורא ונחזור כשהיא תהיה קצת יותר גדולה, אבל מיד כשיצאנו מהחנות היא פרצה בבכי מאוכזב ואני עמדתי חסרת אונים לצידה. המשכנו ללכת במעלה הרחוב ומולנו הופיעה חנות חיות, "בואי נכנס" הצעתי במטרה לעודד את רוחה – וככה לולה הצטרפה אל משפחתנו.

נסענו לעשות חורים באוזניים וחזרנו עם ארנבת לבנה יפיפה וקטנטנה. לא היה אושר גדול מזה.

לולה שלנו חיה אתנו במשך שנים. היא גדלה להיות ארנבת ענקית עם אוזניים גדולות ואינטליגנציה ייחודית. היא ידעה לצאת ולהיכנס לכלוב לבדה לאחר שהסתובבה לה בבית, אהבה מאוד את חדר המשחקים של הילדים וכשקראנו בשמה היא הייתה (לרוב) באה.

בערך שנה אחרי שלולה הגיעה מצאו את דרכן אלינו עוד שתי ארנבות…בבוקר יום עצמאות אחד פתח האנגלי את דלת הבית וארנב חום עמד מולו. הוא קרא לי לוודא שהוא לא הוזה ושנינו הכנסנו אותו אל החצר, מסכן ומפוחד. שבוע לאחר מכן הארנב המליט שישה גורים והבנו שתותי היא לא ארנב…

הארנבת השלישית שלנו, היפיפיה מכולן, הגיעה אלינו לאחר שחבר מקסים הציל אותה ממש מפיו של כלב בשכונה!

וכך חיו להם פחות או יותר בשקט ובשלווה: שלושה ילדים, שלוש ארנבות ואמא שלא מפסיקה לנקות…

ואז באה טופי.

אני רוצה לטעון לזכותה שהיא הייתה אז גורה והיא כלבה כנענית! והיא רק רצתה לשחק עם הארנבת הלבנה הגדולה והפרוותית אך את העובדות לא ניתן לשנות.

בצהריי היום קיבלתי טלפון מבועת מהילדים "אמא, טופי שחררה את לולה מהכלוב ועכשיו לולה שוכבת בחדר המשחקים ולא זזה."

עד היום אני טוענת לחפותה של טופי. כמו עו"ד שפטל בתיק המפורסם, גם אני לא מוכנה לוותר וחושבת שלולה כנראה מתה מדום לב. מצד שני, אני כן מוכנה להודות במעורבותה של טופי בדבר. יש סיכוי שהיא עשתה ווידוא הריגה.

את האמת כנראה לעולם לא נדע.

בתמונה: לולה, זכרונה לברכה