סוף סוף אנחנו מוכנים על בגדינו, נעלינו, פיג'מותינו וכדורינו . כולם כבר ישובים באוטו ואני עוד מתעכבת.

"מה את עושה?!" הילדים שואלים אותי כשהם רואים אותי עוד מתרוצצת.

"אורזת לטופי" אני ממלמלת. אני מכינה לה שק של אוכל עם מנות קצובות לכל יום, שוטפת את קערת המים שלה (כי מי יודע מה יחשבו עלינו בפנסיון..), לוקחת את המיטה שלה ומוותרת ברגע האחרון על הצעצועים (שלא יקחו לה..) ובלב הולם אנחנו יוצאים לדרך.

עם הגעתנו לפנסיון אנחנו מורידים את טופי ואני פתאום מרגישה כמעט כמו ביום הראשון בגן. אני תוהה לעצמי אם תישאר לידנו או מיד תרוץ לשחק עם אחרים. נזכרת במחקר בו נשים שראו תמונות של ילדיהן ותמונות של הכלבים שלהן  – המוח שלהן הגיב כמעט אותו הדבר ומחייכת לעצמי.

כולנו מביטים בכלבה המצחיקה הזאת שחיה אתנו מאז הייתה בת שישה שבועות והיא? רצה אל החצר בלי להסתכל לאחור…

במהלך החופשה אני מגלה לתדהמתי שאני חשה הקלה עצומה!

איזה כיף לא לחשוב אם דאגתי לאוכל ומים, בלי הלחץ הזה של הטיול היומי ומבלי להרגיש משיכות במכנסיים בכל פעם שאני מתיישבת. אבל אני לא מעזה להגיד את זה בקול, בטח לא לילדים שכל יום שואלים מה עם טופי..

למחרת אנחנו כבר מקבלים הודעת וואטאפ ובה תמונה של טופי משחקת עם כלבים אחרים בה היא נראית מחייכת עם המשפט: "טופי מוסרת ד"ש!".

ביום הבא אנחנו מקבלים סרטון ובו טופי משתוללת בבריכת פלסטיק עם המון כלבים גדולים סביבה ונראית מרוצה מאוד מהחיים.

ביומנו האחרון לחופשה נשלחת אלינו תמונה ובה טופי ישנה כשראשה נשען על כלב גדול ממנה כמעט פי שניים. הכלבה הזאת שמעולם לא שמה ראש על אף אחד! אנחנו נדהמים – מה קורה פה?!

בדרכנו הבייתה, בתום החופשה הכיפית שלנו, שמחים ומרוצים, אנחנו עוברים דרך הפנסיון לאסוף את החתיכה החסרה.

ליבי נמלא חששות כבדים שמא לא תרצה הסוררת לשוב אל חיקנו מביתה החדש והמפנק, בו אפילו מרשים לה לעלות על הספות…

אך את המפגש המרגש ההוא אפילו אני לא צפיתי!

אנחנו נכנסים בשער ושומעים נביחות שמחה – טופי רצה אלינו במהירות האור, קופצת עלינו וממשיכה בריצה אל השער לאמור: "יאללה הבייתה!"

בתמונה: טופי והחבר שלה מהפנסיון…מזל שלא התעקשה שגם הוא יחזור איתנו…