אין דבר שאנחנו יותר מחכים לו יותר מסוף שבוע של חופשה משפחתית. עצם הרעיון של לצאת מהעיר להיות בטבע יחד כולנו כמשפחה, ממלא אותנו שמחה.

עם זאת, כמו תמיד, עם הודעתי על הנסיעה הקרובה הבכורה מתחילה בקיטורים נרחבים:

"עוד פעם נוסעים לטיול? לאן נוסעים? כמה הולכים ברגל? עם מי נוסעים? אבל יש לי שיעורים / מבחנים / אימונים / הופעות" ומתחילה להתאבל על אובדן הזמן היקר שלה עם חברותיה המחוברות אליה קשר סיאמי הדוק.

התאומים לעומת זאת מתחילים לקפץ בשמחה: "יש! טיול ! להביא כדור?"

לפני שאני מספיקה לענות נערמת מולי ערימה הכוללת: כדורי רגל, כדורי סל, כדורי טניס, כדורי ספוג (זה לאוטו אמא!), כדורים לחיצים ליד (למאיות שניה של חוסר מעש)… וכל מיני נעלי ספורט לכל מיני מצבים ("להביא עם פקקים? כי הבאתי גם בלי", "נלך גם במים? כי הבאתי נעלי מים וגם סנפירים").

ואני? אני מביטה בטופי שמחזירה אליי מבט חום עמוק כאומרת: "גם אני באה נכון?!"

אז זהו שלא.

אין כמעט מקומות בארץ שמסכימים לארח כלב בצימר או בבית המלון (ובצדק גמור) וכך רוב בעלי הכלבים פונים במצבים הנ"ל לסבא וסבתא שנהנים מכלב חמוד לסוף שבוע.

לא אצלנו.

כשסיפרתי לאבא שלי שאנחנו הולכים לאמץ כלב התגובה שלו לא השתמעה לשני פנים – "שיהיה לכם בהצלחה",  "אמא ואני לא שומרים עליו". ברבות הימים נתגלה כי אופיה ומזגה המדברי של הכנענית שלי לא מוסיף להתלהבות של סבא וסבתא שלה ומתמצה בעיקר באהבה גדולה במפגשים הקצרים ביניהם, אבל על סוף שבוע אין מה לדבר. ולכן, התחלנו לחפש פנסיון.

זה לא היה קל!

המליצו לנו על פנסיון מסוים, שלא אזכיר את שמו, וכאשר הלכנו לראות אותו ראינו כלובים, כלובים ובכל כלוב – כלב נפרד. מבחינתנו זה לא היה זה בכלל. במקביל לחיפושינו התפרסמה כתבה נוראית על פנסיון בו שמו בעלים את כלביהם וקיבלו אותם לאחר החופשה כשהם ללא רוח חיים…נחרדתי!

התחלתי לחשוב שאולי לעולם לא ניסע יותר לחופשות.

חשבתי כבר על תכנון בריכה קטנה לילדים בחצר, הזמנת פיצה לארוחות הגורמה של הערב, וארוחת בוקר במכולת הקרובה. אבל אז מצאתי אותו!!! הפנסיון המושלם.

(המשך יבוא…)

 

בתמונה: טופי נוסעת לחופשה שלה ואנחנו לחופשה שלנו..