דלת הכניסה של הבית. לכאורה, רק דלת. עץ. משקוף.

החיים, כמובן, יותר מורכבים מזה. מאחורי הדלת הזאת מסתתרות אפשרויות לכל מה שנפלא: הילדים שחוזרים הבייתה מבית הספר, אמא שחוזרת מהעבודה עם חטיף, אורחים שמגיעים, חתולים מיללים וכמובן האפשרות המרגשת שהרצועה תצא – הדלת תפתח ועולם שלם של ריחות ומדרכות מלוכלכות ייחשף.

אצלנו, אחת לרבע שעה נכנס חבר, השכנה יוצאת להאכיל את החתולים, ילד יוצא לאחד החוגים ולכן מהרגע שטופי הגיעה אלינו אני צורחת אחת לכמה דקות: "תסגרו את הדלת!"

ערב שישי אחד. חברים מתארחים. השעה כבר מאוחרת. הילדים עולים למיטות. אני מלווה את האורחים לדלת ומחזיקה את טופי שלא תצא. מישהו קורא לי מחדר הילדים. האורחים קצת מתעכבים. אני עולה למעלה, יורדת למטה. "ביי, לילה טוב!" הדלת נפתחת. הדלת נסגרת. השעה כבר כמעט שתיים עשרה. פותחת את הדלת שוב והנה היא טופי פתאום בחוץ. אני יוצאת אחריה קוראת לה ואז זה קורה.

לא עוברות 3 שניות – היא רצה לכביש, מכונית נוסעת במהירות ונשמעות צווחות איומות.

המכונית עוצרת בחריקה. היללות מתגברות וקולן מחריד. השכנים יוצאים מהבתים. סביבי כבר לפחות עשרים אנשים ואני על הכביש לצידה – הכלבה שלי מדממת, צווחת ואני לא יודעת את נפשי.

אני גוררת את הכלבה ששוקלת כמעט 30 קילו אל המדרכה, שתינו כבר ספוגות דם. הנערים הצעירים במכונית שואלים איך אפשר לעזור אבל טופי הופכת ליצור מפחיד, מאיים, חושפת שיניים לכל עבר ונוהמת. גם אותי היא מצליחה להפחיד כהוגן. אני רצה הבייתה, מעירה את הילדים, מכניסה את כולם לאוטו (האנגלי? תנחשו…). הכלבה מדממת מאוד מאזור הרגליים האחוריות (מי צעק: תקחי מגבת!? – מודה לו עד היום). שכנתי האלופה רצה אליי ונכנסת איתי לאוטו. אנחנו מבוהלות כהוגן ובמכונית מתפשט ריח מזעזע……