אמצע הלילה. מישהו בוכה. "לא יכול להיות,"  אני חושבת מתוך חלום "רק עכשיו סיימתי להניק אחד מהם. אולי זה השני?". מתוך שינה אני חשה בתחושת הגאווה על הבחירה שלי להניק את התאומים באופן מלא, שמיד מתערבבת בתחושת המועקה עם קול הבכי המתגבר והשינה שמושכת אותי אליה.

האנגלי שלצדי דוחף אותי קלות במיטה. "זה דוג" הוא נוהם אליי.

בשניות עברו להן 7 שנים.. התאומים כבר בכיתה ב' ויש יצור קטן ומלא פרווה שמילל לי עכשיו ליד המיטה. תוך דקה כהורים מיומנים הנקראים אל המשימה התהפכנו לצד השני של המיטה והתחלנו ללטף ולהרגיע את הגוש בן השבעה שבועות שמתכרבל על השטיח.

"אני אקום אל הגור בלילה," הדהד באוזניי קולה של הגדולה.

נשימות כבדות עולות משאר חדרי השינה בבית.

האנגלי ואני שוב לבד במערכה.

וכך, בין ערות לשינה טרופה, הגיע הבוקר.

השעה בערך שש והשמש מאירה את שלולית השתן הצלולה ליד המיטה שלנו באור נגוהות…כמה נפלא.

"חייבים למצוא לזה פתרון," אני חושבת, בעודי מנקה שלולית אחת וכמעט מחליקה על שלולית קטנה אחרת שהולכת ונקווית לידה…

עם חומרי הניקוי כבר ליד המיטה אני מנקה במיומנות של גיבורת ישראל. סוף סוף הכל נקי. הגורגורה המתוקה יושבת לידי ומביטה בי במבט כל כך תמים עד שאני כמעט נמסה. היא קמה אליי, אני מחייכת אליה והיא…עושה קקי…

חייב להיות למצב הזה פתרון אני ממלמלת בזמן ששאר הגורים שלי מתעוררים ורצים לאחותם הקטנה והצמרירית ומתעלמים באלגנטיות מאמא שלהם עם חומרי הניקוי ביד והמבט המאשים.

גדר גורים!

בשלב המתוק ביותר של הגור, כשהוא קטן, מתפנק וישן המון  – באופן פרדוקסלי הוא גם עושה הכי הרבה פיפי וקקי. הבית נראה לו כנראה כמו לונה פארק ענק בו אפשר לעשות צרכים מראש כל מגלשה, מאמצע כל מקפצה או יותר נכון בכל שטיחון ובכל סוג של ריצפה…

העצה הכי טובה בשלב הזה היא גדר גורים – בכל פעם שיוצאים מהבית ובלילה.

זה מקום תחום, רגוע, בטוח ובלי הרבה גירויים. הגור ירגיש שם הכי רגוע בעולם. זה לא מבלבל כמו פתאום להיות במטבח, בשירותים (עם הדלת המפחידה שנפתחת ונסגרת), בחדר משחקים (איפה אני? אמא'לה!) או בחדרי הילדים בקומה השנייה במעלה המדרגות, שהן בכלל ענקיות ומפחידות.

בנוסף, היתרון הענק של גדר כלבים היא כמובן ריכוז הפיפי והקקי באזור אחד. כמו חיתול ענק…אבל לפחות אין הפתעות בכל מיני מקומות…גדר גורים או גדר אילוף היא סופר חשובה בשלב ההתחלתי!