מביטה בעצמי במראה – ידיים ורגליים חשופות וזבות דם, שריטות בכל מקום, חבורות ופצעים שרק מתחילים להגליד ומיד נפתחים מחדש. וויאטנם זה כלום לעומת מה שקורה פה. מלחמת לבנון הראשונה היא כאין וכאפס לעומת המראה שנשקף אליי. אריאל שרון והתחבושת…כלום לעומת מה שהולך לי פה!

הגורה החמודה שלנו, היפה שלנו, זאת שלאט לאט מבינה שצרכים עושים בחוץ (בעיקר כי היא מקבלת חטיף בכל פעם שעושה קקי או פיפי בזמן טיול) הופכת את הבית שלנו כרגע לאזור קרבות מסוכן ביותר. מלחמת האזרחים בסוריה…טוב, אולי לא ממש אבל כמעט.

הילדים בוכים ובורחים ממנה, מה שרק מעודד אותה לרוץ אחריהם ולנסות לנשוך שוב. מבחינתה – המשחק הכי כיפי בעולם. המלחמה מתחילה כל יום ברגע שאני חוזרת מהעבודה.

"אולי זו הייתה טעות" – אני חושבת לעצמי.

"לא, אמא, אנחנו אוהבים את טופי !". אופס, יצא בקול רם. אבל המצב באמת מתחיל להיות קשה.

לילה. כולם כבר ישנים. גם הגורונת, שגדלה כל כך מהר, ישנה עכשיו מכורבלת במיטה הרכה. מיטה עם כיסוי תכלת ונקודות לבנות, מיטה של נסיכות. קשה להאמין שרק לפני שעה רצה כמו מפלצת בעלת ארבעה ראשים, עוברת כרוח סערה בין כל החדרים כשהיא קופצת ונושכת את כל מה ומי שנקרה בדרכה.

לילה. אני והאינטנט. הרשת ואני.

קוראת שאלות של קוראים (גור האמסטף שלי נושך אותי – זה נורמלי? אמא'לה!). תחינות של בעלי כלבים (איך גורמים לו להפסיק? "מיואש").קוראת עצות מווטרינרים (זה שלב וזה עובר), קוראת עצות ממאלפי כלבים (הציעו אלטרנטיבות לידיים שלכם ב-12 שיעורים).

קוראת ומפנימה. קוראת ומחכימה. אט אט אל תוך הלילה נרקמת לה תוכנית פעולה. בדיוק כמו יוני נתניהו ומוקי בצר לפני היציאה למבצע אנטבה, גם תוכנית הפעולה שלי מתגבשת. אחריות כבדה רובצת על כתפיי. בדיוק כמו רבין לפני אישור הפעולה הנועזת. יודעת שאני חייבת לפתור את המצב שנוצר. מחליטה לאחד כוחות ויודעת שנצליח!

למחרת בבוקר מודיעה לילדים שבכל פעם שטופי מתחילה לנשוך מיד לתת לה צעצוע, בובת פרווה, עצם, משחק ולהזיז את היד. אם היא מתקרבת לכיוון הרגליים, שוב לתת לה משהו אחר ולהפסיק לשחק איתה. אנחנו מכינים משחקים, חבלים, בובות פרווה וכדורים. בכל פעם שמשחקים עם טופי ביד אחד מחזיקים משהו אטרקטיבי לא פחות מהיד שלנו.

אחרי שלושה חודשים זה עבר לה…